יום שישי, 7 בדצמבר 2012

בלוג 8

שלום רב!

השבוע נפטרה השחקנית רוזינה קמבוס (17 בדצמבר1951 -4 בדצמבר 2012), אישיות דגולה ושחקנית טובה, יהי זכרה ברוך

יום רביעי, 28 בנובמבר 2012

בלוג 7

היוששש!!!
לא מזמן יצאה ההצגה "קזבלן", הצגה יפייפיה.
יש שם את השיר למי יש יותר כבוד (זה רק פנינה אחת ממחרוזת מאוד יפה... עוד שירים: דמוקרטיה, כולנו יהודים, מה קרה? ועוד...) גם שלמה וישינסקי עושה דמות מצחיקה ביופיה, בשתי מילים: חובה לבוא!!!!

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

בלוג 6

תאיטרון הקאמרי-היסטוריה
את הרעיון הראשוני של צורך בתיאטרון ובהעלאת הצגות סאטיריות ואחרות, את המימון לדבר ואת איסוף השחקנים, מיונם ובחירתם הגה, ניהל והקים (כמו גם את מועדון התיאטרון בחיפה ובתל אביב) יצחק קדישזון[דרוש מקור], ובעבודות התפאורה הראשונות כמו באוכל שהוגש במקום טיפלה, אווה הגדיש (שלימים נישאה לקדישזון).[דרוש מקור] ב-24 באוקטובר 1944, אסף הבמאי יוסף מילוא ארבעה שחקנים (רעייתו ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט) והם העלו תוכנית בת ארבעה מערכונים בשם "מאז ועד היום" במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב. ההצגה זכתה להצלחה אמנותית וחמשת החברים החליטו להמשיך יחד, ולייסד תיאטרון שיהיה ישראלי באופיו. לאחר מכן הציג התיאטרון מחזה לנוער המבוסס על סיפורו של חיים נחמן ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום", ובסוף 1945 העלה את ההצגה המלאה הראשונה שלו, "משרתם של שני אדונים".
התיאטרון נוסד באופן רשמי רק בפברואר 1945. אז גם הצטרפו אליו השחקנים יוסי ידין וחנה מרון שנהפכו לימים לכוכביו הבולטים. "הקאמרי" החל להתבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית ודיבר עברית שוטפת, זאת בניגוד לתיאטרון הבימה שהתאפיין אז בשחקנים מבוגרים ממוצא רוסי ששיחקו בעיקר במחזות קלאסיים. "הקאמרי" החל להדגיש בהצגותיו את המחזאות העברית המבטאת את החברה הישראלית, יחד עם העלאת מחזות מהקלאסיקה העולמית בראייה חדשה וצעירה יותר. נאמן למגמה זו העלה התיאטרון בעת מלחמת השחרור ב-1948 את "הוא הלך בשדות", שנחשב כמחזה הישראלי הראשון שהעלה לבמה את דמותו של יליד הארץ (שהיה דמות של צבר גיבור, כפי שיצר הסופר משה שמיר).
בשנת 1958 התחולל בקאמרי "מרד" זוטא כנגד ניהולו של יוסף מילוא, הבמאי המייסד של התיאטרון. את הניהול האמנותי לקחה לידיה הנהלה מורכבת מכמה מבחירי השחקנים של התיאטרון, בהם חנה מרון, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסי ידין ואברהם בן-יוסף. אליהם הצטרף מנכ"ל מבחוץ, יעקב אגמון. כעבור מספר שנים החליף את אגמון ישעיהו וינברג, לימים חתן פרס ישראל. ב-1971 הפך "הקאמרי" מתיאטרון בבעלות מועצת שחקנים לתיאטרון העירוני של העיר תל אביב.
בשנת 1976 פרש ויינברג מניהול התיאטרון, בין השאר בשל לחץ פוליטי בעקבות העלאת מחזהו של יוסף מונדי "מושל יריחו". במקומו התמנה למנכ"ל מי ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, אורי עופר, כשלידו הנהלה אמנותית שעל חבריה נימנו דן מירון, אברהם עוז, גרשון פלוטקין וחנן שניר, שהתחלף אחר כך באילן רונן. בשנת 1984 התמנה אילן רונן למנהל אמנותי, וזמן קצר לאחר מכן התחלף אורי עופר, שייסד וניהל את האופרה הישראלית החדשה, בעודד פלדמן, שנתמנה במקומו למנכ"ל. בשנות התשעים קיבל לידיו את ניהול התיאטרון הצמד עמרי ניצן (מנהל אמנותי) ונעם סמל (מנכ"ל), שהצליחו בראשית שנות השמונים להביא את תיאטרון חיפה לפריחה תחת ניהולם.
התיאטרון המשיך להציג אינספור הצגות, כשהדגש היה על העלאת מחזות מקוריים של מיטב המחזאים בארץ. בד בבד העלה "הקאמרי" הצגות מהקלאסיקה העולמית של שייקספיר, ברכט, ארתור מילר ועוד. במשך 60 שנותיו העלה התיאטרון כ-480 מחזות. "הקאמרי" העלה גם מספר מחזות זמר בולטים: "עוץ לי גוץ לי" (של אברהם שלונסקי) ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (של נתן אלתרמן) בשנות השישים, ו"עלובי החיים" בשנות השמונים.
עם השנים הלכו והיטשטשו ההבדלים המהותיים בין הרפרטואר והליהוק של התיאטרון "הקאמרי" לבין שאר התיאטרונים בארץ, לרבות "הבימה".
המחזאי הבולט ביותר של "הקאמרי" מאז סוף שנות השישים היה חנוך לוין. מחזותיו העלו ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ועוררו לא פעם סערות. מחזהו האנטי-מלחמתי "מלכת אמבטיה" שהעלה התיאטרון ב-1970, עורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פוליטיקאים התערבו והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. בעקבות המהומות, החליטה הנהלת "הקאמרי" להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד. למרות זאת, נחשבת הצגה זו כאבן דרך בתולדות התיאטרון ובתולדות הסאטירה הישראלית, כשיש הטוענים כי היא הקדימה את זמנה במחאה שהעלתה על שכרון הכוח הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים.

[עריכה] אולם הקאמרי

התיאטרון הקאמרי החל את פעילותו בבניין הפועל ברחוב נחמני 4 בתל אביב‏[1]. במהרה שכר התיאטרון את אולם המרתף בבניין קולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, בו היו 630 מקומות. היחסים בין מוגרבי שהשכיר את הבניין לתיאטרון הקאמרי לא התנהלו על מי מנוחות. מוגרבי דרש מדי פעם להעלות את דמי השכירות, ומשהתיאטרון סירב הוא דרש את פינוי הקולנוע מהאולם. הנהלת התיאטרון מצדה הפעילה לחץ ציבורי על בעלי הבניין להסכים לתשלום סביר לטעמה וטענה שמוגרבי גוזר גזר דין מוות על התיאטרון בדרישותיו הכספיות וכי מדובר על פגיעה בכל התרבות במדינת ישראל‏[2]. סכסוך ראשון פרץ בתחילת 1949‏[3] ולאחר שהושגה הסכמה פרץ הסכסוך שוב ביוני 1950, לאחר שטען שהוא משלם דמי שכירות מופרזים לעומת בתי קולנוע אחרים‏[4]. הפעם פתח התיאטרון בשביתה‏[5] וקרא לציבור להחרים את הקולנוע שפעל בבניין‏[6], למרות מחאת מנהלי הקולנוע שטענו שאין להם קשר עם בעלי הבניין ושהחרם פוגע בהם ולא בבעלי הבניין‏[7]. הכנסת התכנסה והחליטה ברב קולות של אנשי מפא"י, מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית לשנות את החוק כדי לאפשר הפקעה של מבנים לצורכי איכסונם של מוסדות תרבות, חנוך ואמנות‏[8]. באופן כללי העיתונות התגייסה למען התיאטרון‏[9], הגם שנשמעו קולות נגד פעולת ההפקעה‏[10]. בשנת 1953 שוב ביקשו בעלי הבניין לפנות את התיאטרון‏[11] ובמסגרת זאת סירבו בעלי הבניין לתיאטרון לשפץ את האולם על חשבונם‏[12]. בעקבות זאת, הודיע שר האוצר בינואר 1954 על הפקעת האולם לעשר שנים לטובת תיאטרון הקאמרי‏[13] וקבע ששמאי יקבע את דמי השכירות שישלם התיאטרון למוגרבי‏[14]. בעקבות ביקורת ציבורית על ההפקעה הודיע שר האוצר על נכונותו לבטלה באם יושג הסדר בין התיאטרון לבעלי הבניין‏[15]. בינתיים הועמדו לדין בעלי התיאטרון על פעילות ללא רישיון בגלל בעיות בטיחות באולם‏[16]. בעלי הבניין טענו שההפקעה אינה חוקית ושופט אסר על ביצוע שיפוצים באולם ללא הסכמתם‏[17]. הסדר פשרה הושג במאי 1954‏[18].
ב-1953 רכש התיאטרון את בניין הפועל ברחוב נחמני 4 והקים בו את אולם נחמני המחודש בו הועלו הצגות החל מפברואר 1955 במקביל לפעילות בבניין מוגרבי‏[19][20]. בסוף 1957 פנה התיאטרון למשרד האוצר בבקשה להלוואה של מליון לירות לצורך רכישת אולם תיאטרון בן אלף מקומות בפסז' פילץ, שנקרא לימים פסאג' הוד, בצומת הרחובות פרישמן-דיזנגוף‏[21]. התיאטרון פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע לרכישת האולם‏[22] והוקמה רשות ציבורית שקנתה את האולם עבור התיאטרון‏[23]. באותה שנה הוחלט לעזוב את אולם מוגרבי ולהתרכז באולם החדש ברחוב נחמני עד סיום בניית האולם בבניין פילץ‏[24] ולאחר סגירת התיאטרון ופתיחתו מחדש בהנהלה חדשה ביולי 1958 הוא הציג רק באולם החדש ברחוב נחמני‏[25].
בסוף 1961 עבר "הקאמרי" למשכנו בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן[26], ובשנת 2002 עבר למשכן חדש וגדול במתחם המשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך בעיר (באולם הקודם של התיאטרון הקאמרי פועל כיום תיאטרון בית לסין).
שייקספיר-חייו

[עריכה] שנותיו הראשונות

הבית בו נולד שייקספיר בעיירה סטרטפורד על נהר אייבון.
שייקספיר נולד בעיירה סטרטפורד על נהר אייבון במחוז וורקשייר בממלכת אנגליה, באפריל 1564, בנו של ג'ון שייקספיר, סוחר בכפפות, ומרי ארדן, בת לאיש האצולה הכפרית. הטבלתו לנצרות מתועדת ל-26 באפריל באותה השנה. בשל העובדה כי באותה העת נהוג היה להטביל את התינוקות בעודם בני ימים ספורים, נהוג לקבוע את ה-23 באפריל כיום הולדתו. תאריך זה הוא אף יום מותו, 52 שנים לאחר מכן.
כבן לדמות בולטת בכפר, שייקספיר הורשה ללמוד בבית הספר בעיירה, שם קיבל חינוך כנהוג באותם הימים, ולמד את עיקרי דקדוק השפה הלטינית. בגיל 18 נישא לאן האתאווי, בת ה-26. תיעוד של הנישואים, שנערכו ב-28 בנובמבר 1582 מראה כי שני עדים העידו כי אין כל מניעה לנישואים אלו. נראה כי היה דוחק בארגון הנישואים, וכי אן הייתה בהריון זה כשלושה חודשים.
לאחר נישואיו כמעט לא תועדה פעילות כלשהי של שייקספיר עד שהגיע, מספר שנים לאחר מכן, בתחילת שנות התשעים של המאה ה-16 לזירה התיאטרונית בלונדון. שנים אלו ידועות כ"שנים האבודות" של שייקספיר, משום שלא ידוע ממה התפרנס, ומדוע עזב את סטרטפורד. ב-26 במאי 1583 הוטבלה בתו הראשונה, סוזנה, בסטרטפורד. בן בשם המנט ובת בשם ג'ודית הוטבלו בסטרטפורד ב-2 בפברואר 1585.

[עריכה] לונדון והקריירה התיאטרלית

בשנת 1592 היה שייקספיר למחזאי בלונדון. בערך בתקופה זו צבר מוניטין שהספיקו לבן התקופה, המחזאי רוברט גרין לגנותו כ"עורב זה מקרוב בא, המתהדר בנוצות לא לו".
בנוסף להיותו מחזאי, היה שייקספיר גם שחקן, ואף בעלים של חלק בקבוצת תיאטרון שכונתה "אנשי הלורד צ'מברליין", שקיבלה את שמה מהנדבן האריסטוקרטי שמימן את פעילותה, הלורד צ'מברליין (תואר לנושא תפקיד במשק ביתה של המלכה). לאחר מותה של אליזבת הראשונה והכתרתו של ג'יימס הראשון, בשנת 1603, אימץ המלך החדש את קבוצת התיאטרון, והיא כונתה "אנשי המלך".
ב-1596 מת בנו של שייקספיר, המנט (Hamnet). כמה חוקרים סבורים כי אירוע זה שימש השראה לכתיבת אחת הטרגדיות העמוקות ביותר שיצר שייקספיר, הטרגדיה של המלט, נסיך דנמרק (Hamlet). אחרים סבורים כי הרקע לטרגדיה הוא מות אביו של שייקספיר, או כליאת מיטיבו, הלורד סאות'המפטון, אשר שניהם אירעו בשנת 1601, שבה כפי הנראה נכתב המחזה.
רשימת שחקנים שערך המחזאי בן ג'ונסון בשנת 1598 כוללת את שמו של שייקספיר. מתקופה זו קיים עושר של מסמכים משפטיים המראים כי שייקספיר התעשר דיו על מנת לרכוש נדל"ן ברובע בלאקפריארס המסחרי של לונדון, ולהיות לבעליו של הבית השני בגודלו בעיירת הולדתו, סטרטפורד.

[עריכה] שנותיו המאוחרות

המצבה על קברו של שייקספיר בעיר הולדתו
חתימתו של שייקספיר מצוואתו
שני מחזותיו האחרונים של שייקספיר נכתבו בשנת 1613, ולאחריהם נראה כי פרש לעיר הולדתו. הוא מת ב-23 באפריל 1616, בגיל 52. הוא נותר נשוי לאן עד מותו, והותיר אחריו את שתי בנותיו, סוזנה וג'ודית. ידוע כי סוזנה נישאה לרופא בשם ג'ון הול, אך לא ידוע על צאצאים ישירים של שייקספיר החיים כיום.
שייקספיר קבור בכנסייה בעיר הולדתו סטרטפורד. פסלו קבוע בקיר הכנסייה, ומתאר אותו כשהוא שקוע במלאכת הכתיבה. מדי שנה, ביום הולדתו, מוחלפת הנוצה שביד הפסל.

[עריכה] יצירותיו

"קומדיה של טעויות" בתיאטרון הגלוב

[עריכה] המחזות

כמה ממחזותיו של שייקספיר נחשבים בעיני רבים למחזות הגדולים ביותר שנכתבו בשפה האנגלית ובתרבות המערב. מחזותיו כוללים טרגדיות, מחזות היסטוריים וקומדיות, והם תורגמו כמעט לכל שפה משפות העולם, ומוצגים ברציפות על במות ברחבי העולם.
כנהוג בתקופתו, ביסס שייקספיר רבים ממחזותיו על יצירותיהם של מחזאים אחרים ומיחזר סיפורים היסטוריים ידועים. כך, למשל, "המלט" (1601 בערך) הוא קרוב לוודאי עיבוד למחזה קדום יותר, שאבד, ו"המלך ליר" הוא עיבוד למחזה בשם דומה. מחזותיו ההיסטוריים נשענים על מקורות היסטוריים שהיו מוכרים לבני התקופה, ככתבי ההיסטוריון פלוטארכוס שתורגמו לאנגלית בידי סיר תומאס נורת' בשנת 1579, וה"כרוניקה" של מלכי אנגליה שכתב היסטוריון בשם רפאל הולינשד בשנת 1587.
את מחזותיו ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות על פי סגנונם. הקומדיות והמחזות ההיסטוריים המוקדמים שלו, כ"חלום ליל קיץ", תקופת הביניים הכוללת טרגדיות כ"המלט", "המלך ליר" ו"מקבת'", והרומנסות המאוחרות כ"אגדת חורף" ו"הסערה". המחזות המוקדמים קלילים יותר, בעוד שתקופת הביניים נוטה לקדרות, והמחזות שנכתבו בתקופה זו מתייחסים לנושאים כבדים כבגידה, רצח, תשוקה, התאווה לכוח ואגואיזם. הרומנסות המאוחרות שלו עוסקות בגאולה, והן בעלות סוף טוב, המגיע לעתים תוך שימוש באמצעים קסומים ואלמנטים פנטסטיים. הגבולות בין שלוש התקופות אינם חדים וברורים.
כמה מכתבי שייקספיר הופיעו במהדורות פוליו וקוורטו, אך רובם נותרו בלתי מודפסים עד לשנת 1623 כאשר יצאה מהדורת הפוליו הראשונה של כתביו לאחר מותו. החלוקה המסורתית של מחזותיו לטרגדיות, קומדיות, ומחזות היסטוריים החלה במהדורה זו. עם זאת, מבקרים מודרניים מכנים כמה ממחזותיו "מחזות בעייתיים", כיוון שאינם משתייכים בבירור לאחת הקטגוריות, ופורצים את גבולות הסוגה אליה הם אמורים להשתייך. מבקרים אלו הם המתייחסים לקומדיות המאוחרות כ"רומנסות".
ישנה מחלוקת בדבר התיארוך המדויק של המחזות. בנוסף לכך, העובדה כי בימי חייו לא פרסם שייקספיר מהדורה מוסמכת של כתביו, יוצרת בעיות טקסטואליות, ושוני בין גרסאות שונות. כתוצאה מכך, הקושי לוודא מהו שאכן נכתב בידי שייקספיר הפך למקור דאגתם העיקרית של המוציאים לאור של כתביו במהדורות מודרניות. טעויות דפוס, אי הבנות, וטעויות שונות גורמות לאי-ודאות, שאליה מתווסף השוני שחל מתקופתו של שייקספיר באיות השפה האנגלית. בתקופתו של שייקספיר היו נהוגות מספר צורות של איות של מילים מסוימות, כאשר כיום הנטייה היא לאיות סטנדרטי. כיום מניחים כי מחזותיו עובדו על ידו שוב ושוב בימי חייו, ומכאן נובע חלק מן השוני בין הגרסאות למחזותיו.

[עריכה] הסונטות

הסונטות של שייקספיר הן אוסף של 154 סונטות העוסקות בנושאים כאהבה, יופי, פוליטיקה, והיות האדם בן תמותה. כולן פרט לשתיים הופיעו במהדורה משנת 1609 שנקראה "הסונטות של שייקספיר". שתיים מן הסונטות פורסמו בקובץ משנת 1599 שנקרא "הצליין רב הרגש" (The Passionate Pilgrim).
התנאים שהביאו לפרסום הסונטות אינם ברורים. מהדורת 1609 מוקדשת ל"מר וו. ה." אשר מתואר כ"נמען היחיד" של הסונטות, על ידי המוציא לאור תומאס ת'ורפ. לא ברור מי היה איש זה, ולמרות שקיימות תאוריות רבות בעניין זה, לא ברור אף אם שייקספיר אישר את הוצאתן לאור של הסונטות. ייתכן כי אלו נכתבו במהלך מספר שנים.

[עריכה] שירים נוספים

בנוסף לסונטות, כתב שייקספיר מספר שירים נוספים, ארוכים יותר, "ונוס ואדוניס", "האונס של לוקרציה" ו"תלונת האוהבים". נראה כי שירים אלו נכתבו על מנת לזכות בחסדו של פטרון עשיר, כמנהג התקופה, או שמא היו התוצאה של יחסי פטרונות. "האונס של לוקרציה" ו"ונוס ואדוניס" הוקדשו לפטרונו של שייקספיר, הלורד סאות'המפטון. בנוסף לאלו כתב שייקספיר שיר קצר בשם "הפניקס והיונה".

[עריכה] סגנון

לא ניתן להפריז בהשפעתו של שייקספיר על התיאטרון המודרני. שייקספיר יצר כמה מן המחזות הנערצים ביותר בתרבות המערב, אך גם שינה את הדרך שבה מתייחס הקהל אל התיאטרון. שייקספיר הרחיב מאוד את הציפיות שיש לקהל מתיאטרון. לאחריו נקבעו סטנדרטים חדשים בנוגע לאפיון הדמויות, העלילה, רמתה של השפה והעומק המחשבתי במחזאות. אמנותו של שייקספיר שינתה את האפיון של התיאטרון, והביאה לכך שגם אינטלקטואלים יוכלו ליהנות ממנו, מעבר להיותו כלי לבידור עממי המוני.
התיאטרון עבר שינוי כאשר הגיע שייקספיר לראשונה ללונדון, כפי הנראה בסוף שנות השמונים של המאה ה-16. לפני תקופה זו הצורות הנפוצות של בידור המוני עממי היו "מחזות המוסר". במחזות אלו השתלבה הצדקנות הדתית עם הפארסה וקומדיית הסלפסטיק. היו אלו משלים שבהם הדמויות היו האנשה של תכונות מוסריות, ושימשו כדי להביע את יתרונות החיים על פי הדת, כאשר הגיבור יבחר תמיד, באופן בלתי נמנע, בחיים דתיים ומוסריים על פני האפשרויות האחרות. הדמויות והעלילה היו סמליות ולא ריאליסטיות. יש להניח כי כנער נחשף שייקספיר לסוג זה של מחזות (ולסוגים הקרובים אליו "מחזה המיסתורין" ו"מחזה הנס"). בידור ברמה גבוהה יותר הוצג במסגרת האוניברסיטאות, שהעלו את מחזותיהם של הקלסיקונים ומחזות בהשפעתם, לרוב בשפה הלטינית. מחזות אלו הדגישו את הדיאלוג הפואטי, אך נטו לארכנות יתר על חשבון התנועה הבימתית וזרימת העלילה.
בסוף המאה ה-16 דעכה הפופולריות של מחזות המוסר והמחזות האקדמיים, כאשר הרנסאנס האנגלי החל את השפעתו, שהביאה למהפכה בתיאטרון. מחזאים כתומאס קיד וכריסטופר מרלו החלו לשנות את פני התיאטרון. מחזותיהם עירבו אלמנטים ממחזה המוסר, ביחד עם המחזה האקדמי, ליצירת צורה חדשה וחילונית של מחזה. בדרמה החדשה היו הגדולה הפואטית והעומק הפילוסופי של המחזה האקדמי, שצורפו לעממיות של מחזה המוסר. עם זאת, הייתה הדרמה החדשה לרוב בעלת משמעות מורכבת, ועמומה מבחינה מוסרית. את המחזאים החדשים לא עניינו המשלים המוסריים של קודמיהם.
שייקספיר הושפע מסגנון חדש זה, והביא את השינויים הללו לרמה חדשה. הוא יצר מחזות שלא התבססו רק על הרמה הרגשית, ועל הקשר הרגשי עם הקהל, אלא חקרו ודנו לעומק באלמנטים האנושיים הבסיסיים, ובמשמעות השאלה מה פרוש הדבר להיות בן אנוש, במידה שאיש לפניו בשדה המחזאות לא הגיע אליה.

[עריכה] מוניטין

המוניטין של שייקספיר גדל במשך הזמן, וכיום מעריכים אותו הרבה מעבר למידה שבה הוערך בזמנו. בימי חייו, וזמן קצר לאחר מותו, היה שייקספיר מחזאי מוערך, אך לא נחשב למשורר העילאי של תקופתו. הוא נכלל בכמה רשימות מזמנו של משוררים מובילים, אך לא נחשב כמי שכתב ברמתם של אדמונד ספנסר או פיליפ סידני. לאחר תקופת "הרפובליקה האנגלית" של אוליבר קרומוול, בין 1642 ל-1660, שבה נאסרה העלאת המחזות על במה (בשל הפוריטניות הדתית של המשטר), החלה תקופת הרסטורציה, שהביאה פריחה לתיאטרון. התיאטרון בתקופה זו נשען על יצירות מתקופת שייקספיר, לצדם של אחרים כבן ג'ונסון.
בסוף המאה ה-17 החל שייקספיר להיחשב כמחזאי העילאי בשפה האנגלית. בתחילה התבסס מוניטין זה על כישוריו כמחזאי דרמטי, שנבחנו באמות מידה של המילה הכתובה, ולא על במת התיאטרון. בתחילת המאה ה-19 הפך שייקספיר ל"שובר קופות" והגיע לשיאים של פופולריות תיאטרלית ותהילה. בתקופה זו הפקות תיאטרליות של שייקספיר סיפקו מחזה ראווה ומלודרמה להמונים, והיו מאוד פופולריות בקרב המבקרים הרומנטיים כסמואל טיילור קולרידג', אשר העלו את הערצתו של שייקספיר לרמה של עבודת אלילים כמעט, ברוח המיתוס הרומנטי של "היוצר הגאון". הלאומיות הבריטית של אמצע המאה ה-19 והתקופה הוויקטוריאנית, העלתה את שייקספיר על נס כסמל לגאווה אנגלית, עבור האימפריה הבריטית כולה.
מובן שצורות אלו של הערצה הביאו לתגובת נגד. במאה ה-21 רוב דוברי האנגלית נתקלים בשייקספיר בבית הספר בצעירותם, ולעתים מתייחסים לכתיבתו בשעמום ובאי הבנה. בה בעת מחזותיו של שייקספיר מועלים על הבמות יותר מיצירות כל יוצר אחר, ולעתים קרובות זוכים לעיבוד קולנועי.

[עריכה] שייקספיר והיהודים

שייקספיר פעל בתקופה שבה היהודים לא חיו בבריטניה זה מאות בשנים – המלך אדוארד הראשון גירש את היהודים מהאי בשנת 1290, לאחר היסטוריה קצרה ועקובה מדם של הנוכחות היהודית באי בימי הביניים שכללה עלילות דם ופרעות. אוליבר קרומוול השיב את היהודים אל האי, עשרות שנים לאחר מותו של שייקספיר.
יש להניח כי שייקספיר לא ראה יהודי מימיו. עם זאת, בשנת 1594 נשפט והוצא להורג באופן פומבי מומר פורטוגזי בשם רודריגו לופז, ששימש רופאהּ‏ של המלכה אליזבת והסתבך בקשר לרציחתה. משפטו של לופז זכה לפרסום רב, ואלמנט מכריע במשפט זה הייתה עובדת יהדותו של לופז, ששימשה כנגדו. מעט הידע שהיה לשייקספיר על היהדות והיהודים, נבע, כפי הנראה, ממשפטו של לופז.
בשנת 1589, עוד בטרם משפטו של לופז, כתב המחזאי המוביל בתקופה, כריסטופר מרלו, את המחזה "היהודי ממלטה" המציג את היהודי כדמון שכל מטרתו להזיק ולהרע. אין לדעת אם שייקספיר החל להתעניין בנושא בעקבות המחזה של מרלו, שבו ראה בן תחרות (ויש האומרים כי היה זה מרלו אשר כתב, למעשה, את מחזותיו) או בעקבות משפטו של לופז, אך בשנת 1597 העלה שייקספיר לראשונה את המחזה "הסוחר מוונציה" המתייחס אל היהדות ואל היהודים.
המחזה נגוע באנטישמיות של התקופה, ובמיוחד דמותו של שיילוק היא דמות של אדם צמא דם, אשר לא רק שהוא שואף להתעשר על חשבון הנוצרים, אלא גם להשמידם בפועל. המחזה נסוב סביב התחייבותו של נוצרי בשם אנטוניו לערוב לחובו לשיילוק בליטרת בשר מגופו, וסביב דרישתו של שיילוק לגבות את ליטרת הבשר בפועל ממש.
עם זאת, מעבר לאנטישמיות האנדמית לתקופתה, יש הרואים במחזה הצהרה הומאנית של שייקספיר, המתעלה על הדעות של בני זמנו. אלו מתייחסים למונולוג של שיילוק, "האין ליהודי עיניים", בו שם שייקספיר בפיו של שיילוק את המילים הבאות:
”Hath not a Jew eyes? Hath not a Jew hands, organs, dimensions, senses, affections, passions; fed with the same food, hurt with the same weapons, subject to the same diseases, healed by the same means, warmed and cooled by the same winter and summer, as a Christian is? If you prick us, do we not bleed? If you tickle us, do we not laugh? If you poison us, do we not die? and if you wrong us, shall we not revenge?”
הסוחר מוונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה
וְאֵין לַיְהוּדִי עֵינַיִּם? אֵין לַיְהוּדי יָדַיִּם, אֵבָרִים, צוּרָה, חוּשִׁים, מַאֲוַיִּים, רְגָשׁוֹת? וְלֹא כְּמוֹ הַנּוֹצְרִי מֵאוֹתוֹ הַלֶּחֶם הוּא אוֹכֵל, בְּאוֹתָם כְּלֵי נֶשֶׁק הוּא נִפְצָע, בְּאוֹתָן מַחֲלוֹת הוּא מִתְיַסֵּר, בְּאוֹתָן רְפוּאוֹת הוּא מִתְרַפֵּא, בְּאוֹתוֹ קַיִּץ חַם לוֹ וּבְאוֹתוֹ חֹרֶף קַר לוֹ? אִם תִּדְקְרוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָזוּב דָּם? אִם תְּדַגְדְּגוּ אוֹתָנוּ – לֹא נִצְחַק? אִם תַּרְעִילוּ אוֹתָנוּ – לֹא נָמוּת? וְאִם תִּתְעַלְּלוּ בָּנוּ – הַאִם לֹא נִתְנַקֵּם? אִם אָנוּ דּוֹמִים לָכֶם בְּכָל הַשְּׁאָר – הִנֵּה נִדְמֶה לָכֶם גַּם בָּעִנְיָן הַזֶּה. אִם יְהוּדִי פּוֹגֵעַ בְּנוֹצְרִי, לְאֵיזֶה חֶסֶד יִזְכֶּה מִיָּדָיו? – נְקָמָה! וְאִם נוֹצְרִי פּוֹגֵעַ בִּיהוּדִי, לְאֵיזֶה שֵׁפֶל-רוּחַ יְצַפֶּה מִמֶּנּוּ, עַל פִּי הַמּוֹפֵת הַנּוֹצְרִי? – שׁוּב, נְקָמָה!
– עברית: אברהם עוז
במילים אלו מתבטאת גדולתו ההומאנית של שייקספיר. שלא כמרלו, המציג את היהודי כדמון חד-ממדי, היהודי של שייקספיר הוא דמות מורכבת, בעלת צדדים אנושיים, דבר המאפשר להעלות את "הסוחר מוונציה" על הבמות אף בימינו, ואף בישראל.

[עריכה] שייקספיר והקורא העברי

מרבית מחזותיו של שייקספיר תורגמו לעברית. ידועים תרגומיו המוקדמים של יצחק סלקינסון מסוף המאה ה-19 בהם נקראו "רומיאו ויוליה" - "רם ויעל" ו"אותלו" נקרא "איתיאל הכושי". עם חלוף השנים נתנו גדולי המתרגמים, הסופרים והמשוררים בעברית את תרומתם לתרגום שייקספיר. בין היתר ידוע תרגומו של חיים נחמן ביאליק למחזה "יוליוס קיסר", וכן תרגומיהם של אברהם שלונסקי ("הלילה השנים עשר", "המלט", "המלך ליר"), ונתן אלתרמן ("נשות וינדזור העליזות", "יוליוס קיסר", "אותלו"). רפאל אליעז, וט. כרמי תירגמו מחזות רבים של שייקספיר. כן ידועים תרגומיו של ניסים אלוני ("הנשים העליזות מוינדזור", "אותלו"), אהוד מנור למחזה "הלילה השנים-עשר" ואף דוד אבידן ("המלט").
כיום נמנים עם מתרגמיו של שייקספיר מאיר ויזלטיר, דן אלמגור, אברהם עוז, דורי פרנס, אנה הרמן וכן שמעון זנדבנק, שתרגם גם את הסונטות. תרגומים מאוחרים ניסו לקרב את שייקספיר ללשון הדיבור העכשווית בעברית.

[עריכה] שייקספיר על הבמה העברית

"הבימה" מעלה את המחזה "הלילה השנים עשר", ברלין, 1930
כל תיאטרון בישראל מתגאה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר. המחזות מועלים על ידי טובי השחקנים, ובמאים רבים התמחו בהעלאתם ובהעברתם לצופה העברי.
ראשון המחזות שהועלו על הבמה היה "הלילה השנים עשר" בתרגום שאול טשרניחובסקי, שעלה בתיאטרון "הבימה" בשנת 1930. משנותיו הראשונות של התיאטרון זכורה הופעתה של חנה רובינא כ"ליידי מקבת'" (הועלה בשנת 1954 בתרגום אפרים ברוידא). והופעתו של אהרון מסקין בתפקיד המלך ליר בשנת 1955. עם השנים העלה "הבימה" מחזות רבים מאת שייקספיר. הופעתה האחרונה של רובינא עלי במות הייתה כ"דוכסית מיורק" במחזה "ריצ'רד השלישי" בשנת 1976 בתיאטרון "הבימה". כן זכור המחזה "אותלו" בגרסתו של ניסים אלוני ובבימויו של גדליה בסר משנת 1992.
"האוהל" העלה מספר מחזות שייקספיריים. בזיכרון הקהל נחרטה הופעתו הקומית של מאיר מרגלית כ"פאלסטף" ב"נשי וינדזור העליזות" בתרגום נתן אלתרמן בשנת 1946 ובשנת 1957.
הקאמרי הוא בעל מסורת עשירה בהעלאת מחזותיו של שייקספיר החל מן ההצגה "כטוב בעיניכם" שהעלה בשנת 1955 ועד ימינו אנו - בתחילת 2006 הועלה בתיאטרון הקאמרי המחזה "המלט".
כן זכורה גרסתו של תיאטרון החאן הירושלמי ל"אגדת חורף" משנת 1983, ומשחקו של דורון תבורי בהצגה "המלט" בתיאטרון חיפה.
בשנת 2008 עלתה בתיאטרון תמונע עונה של מחזות שייקספיר הנקראה "שייקספיר אנפלאגד" ובה עלו מחזותיו "מקבת'" בעיבוד ובימוי של לילך דקל-אבנרי, "ריצ'רד השלישי" בעיבוד צבי סהר ועודד ליטמן ובבימויו, "רומיאו ויוליה" בעיבוד ובימוי דפנה רובינשטיין, עידו שקד וטל ברנר. כמו כן עלתה בתמונע גם ההצגה "חלום ליל קיץ" בעיבוד ובימוי של דפנה רובינשטיין ואחותה הכוריאוגרפית מירה רובינשטיין.

[עריכה] השערות אודות שייקספיר

[עריכה] זהותו של שייקספיר

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ערך מורחב – שאלת זהותו של מחבר מחזות שייקספיר
במהלך השנים דמויות כוולט ויטמן, מרק טוויין, הנרי ג'יימס וזיגמונד פרויד הביעו את חוסר אמונתם בכך שהאיש הפשוט מהעיירה הכפרית סטרטפורד שעל הנהר אייבון יצר את העבודות המיוחסות לו, המראות ידע נרחב בתרבות העולם, במדינות זרות, בהיסטוריה של בריטניה ושל העולם, ובשפות כלטינית ויוונית, הרבה מעבר למה שניתן להניח שקיבל תלמיד של בית ספר כפרי בזמנו של שייקספיר. טענות אלו טיבן שהן נשענות על תאוריית קשר על מנת להסביר את היעדר הראיות הישירות לעניין זהותו של שייקספיר, על אף שיש ממקדמי תאוריות אלו המראים על פערים ראייתיים בתיעוד ההיסטורי המקובל. רוב המלומדים אינם מתייחסים לטענות אלו כמבוססות, ומייחסים את הרקע להן לנדירותן ועמימותן של הרשומות ההיסטוריות מתקופה זו.
אדוארד דה וור, הרוזן מאוקספורד, אציל אנגלי וידידה של אליזבת הראשונה, היה לפי חלק מהתאוריות המועמד העיקרי להיות האיש שכתב את מחזותיו של שייקספיר, החל משנות העשרים של המאה ה-17. התומכים בהשערה זו מצביעים על זהות בין אירועים בחיי הרוזן ובין אירועים המופיעים במחזות ובסונטות שכתב שייקספיר. הבעיה העיקרית בתאוריה זו היא כי רבים מהמחזות נכתבו לאחר מותו של הרוזן מאוקספורד. כריסטופר מרלו הוא מועמד נוסף, ואנשי תיאורית הקשר טוענים כי מותו של מרלו בתיגרה בבית מרזח זויף וכי מסיבות שונות העדיף מרלו להיעלם, ולהמשיך את כתיבתו בשם "ויליאם שייקספיר".
שאלה העולה בחוגים אקדמיים היא האם אכן כתב שייקספיר כל מילה ממחזותיו, לאור העובדה כי המחזאים בתקופתו עבדו לעתים במשותף. עבודה רבה מושקעת בניסיון לוודא כי היה זה שייקספיר שיצר את מחזותיו ואת הסונטות שלו, כמו גם לנסות ולגלות את עקבותיו של שייקספיר בעבודתם של אחרים בתקופתו.

טיפ: שאתם משחקים מונופול לא לקנות את הבימה/בית לסין/תאטרון גשר וכדומה...

יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

בלוג 5

עזה
כיפת ברזל
לכל קוראי הבלוג שלום! לפני שאני אדבר על התיאטרון, אני רוצה לדבר על תושבי הדרום. מאז ומתמיד תושבי הדרום נמצאים בסכנה, במיוחד עכשיו. מאז תחיילת מבצע "עמוד ענן" תושבי הדרום שומעים הרבה אזעקות ומפחדים, חבר שלי , עומר, הלך לאשדוד ושמע אזעקה, למזלו הטיל היה רחוק מהאזור שבו הוא היה. יותר גרוע שההפצצות מתקרבות לכיוון המרכז, לא מזמן שעשיתי תרגיל ירידה למקלטים בבית הספר, נשמעה אזעקה בדיוק שהתחיל התרגיל, אם אתם תושבי הדרום, ואתם בלחץ או אתם נפגעי חרדה, התקשרו לער"ן: 1201 מכל טלפון. אני גם מאווד בלחץ כי יש לי קרובי משפחה בדרום, שרגילים 5 שנים לאזעקות, ואני לא רוצה שחס וחלילה יקרה להם משהו. אז אם לכם יש משפחה בדרום ומפציצים אותם תנו להם לישון אצלכם (בשביל שהם יהיו רגועים+בחיים) עוד כמה טלפונים... משטרה-100 מד"א-101

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

בלוג 4

שלום רב! השבוע אני מאוד שמח ואני אכתוב עוד ביקורת על הצגה: סוף טוב

הצגה מהפנטת ביופיה, תחיה דנון נותנת משחק חריף, ענת וקסמן נותנת משחק חריף ויפתח קליין עושה דמות ענקית, בקיצור כדי לראות
הקישור לאתר של הקאמרי:https://www.cameri.co.il/

בלוג 3

ביקורת על ההצגה: מעגל הגיר הקווקזי

הצגה סוחפת ומרגשת , מקסימה ושנונה, מתאימה לכל אחד, ובקיצור, יצירת אמנות